ראיתי בספר השרשים לרד"ק בערך צור, שכתב שפעמים

הדף היומי בהלכה בכל שיעור מוגש בפני הצופים

הדף היומי בהלכה בכל שיעור מוגש בפני הצופים

הדף היומי בהלכה בכל שיעור מוגש בפני הצופים

קורס נבכי לשון הקודש – סדרת שיעורים להעמקה

לצערנו איננו יכולים להעביר את השאלה למרן ראש

  שימו לב השיעור הקודם היה השיעור האחרון

תיבת "כל" כן נחשבת לשון זכר. כי ודאי

בלשון יחיד אם המילה נמצאת באמצע משפט הד'

(חזון עובדיה ימים נוראים) זהירות משינה בקריאת שמע

לשון הרמב"ם (פ"ב מה'ציצית ה"א) כל שלא נצבע

רש"י היה מדקדק גדול כפי שיראה הרואה במקומות

חלילה וחס, אין בוראיך כאן בלשון רבים אלא

ערבים| מעשה בערב שהתנער מהערבות שנתן בטענה כי

1. בעולה תפסו לשון הפסוק (במדבר, כ"ח, י')

יש כיוצא בזה הרבה בלשון חז"ל שתיבה שעיקרה

אם זה דיבור חד פעמי אז צריך חרטה 

הרמב"ם מדת קונו יש בו, מחייה מתים ברחמים רבים – ראשי תיבות רמב"ם. וכמו שאמר המשורר בראש מאמרנו: "החייה מתים תוך בור גלות – על עצמותם צפד עורם". כמה מן האהבה והרחמים הרעיף על יהודי תימן בזמנו שעמדו כמעט להתאסלם מרוב יאוש, והרמב"ם ז"ל הוריד עליהם טל של תחייה ותקוה באגרתו הנשגבה 

 אבל כיון שאין ידיעתו כידיעתנו והיא מסוג אחר לגמרי, אין פה מקום לסתירה כלל, וכמו שאדם רואה בעד החלון שראובן רצח את שמעון, ואיש לא יטעון שראייתו של הרואה "הכריחה" את מעשה הרצח, כך ידיעת הקב"ה את העתידות היא כעין הראייה שלנו את ההוה, כי הוא יתברך למעלה מן הזמן, ועבר והווה ועתיד שוים לפניו. והוא היודע והוא הרואה שפלוני "יבחר" לו דרך זו, בלי שזה מכריח את האדם לעשות מה שעשה. 

הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

זיכוי הרבים מהודר. וזה הוא תורת חסד על

עליך לומר את ההלכה, גם אם אינך יודע

אין כוונת הרב לאות ז' דידן (z אנגלית)

עיר היא לשון נקבה: עיר גדולה, עיר פרוצה